פסק-דין בתיק ע"א 7871/98

השופטת (בדימ') ד' דורנר:

1.        אולצקי עבודות עפר וכבישים בע"מ (להלן: החברה) העוסקת בעבודות עפר וסלילת כבישים, ביצעה עבור המדינה, ובכללה מחלקת העבודות הציבוריות במשרד התשתיות הלאומי (להלן: מע"צ), עבודות שונות. בגדר עסקיה, קיבלה החברה אשראי וערבויות מבנק הפועלים בע"מ (להלן: הבנק) לביצוע עבודות בנייה וסלילה עבור לקוחותיה, ובכללם, מע"צ. להבטחת חובותיה כלפי הבנק המחתה החברה לבנק, על-דרך שעבוד, את זכותה לקבלת כספים ממע"צ. בתאריך 1.7.92, נמסרה הודעה על המחאה זו למשרד הבינוי והשיכון, ובו ביום אישר המשרד כי יפעל על-פי ההוראה, אך התנה זאת בכך שלא יישא באחריות, אם מתוך טעות, ובתום-לב, ישולמו הכספים לחברה (במקום לבנק).

           בתאריך 31.3.93, נכרתו שני הסכמים בין מע"צ לחברה, בגדרם התחייבה החברה לבצע עבודות סלילה עד לתאריכים 31.8.93 ו-31.12.93, בהתאמה (להלן: ההסכמים). בהסכמים התחייבה מע"צ לשלם לחברה את התשלומים במועדים הנקובים בהסכמים, תוך שהוסכם כי איחור בתשלום מכל סיבה שהיא, לרבות איחור שנבע מאיחור החברה בהגשת חשבונה, יחייב בתשלום ריבית בגובה ריבית החשב הכללי, שאותה המדינה נוהגת לשלם. הבנק נתן אשראי וערבויות לצורך ביצוע ההסכמים ולהבטחת חובותיה הוציאה החברה שתי אגרות חוב לטובת הבנק. בגדר אגרות החוב, שיעבדה החברה, על-דרך של המחאת זכות, את כל הכספים שיגיעו לה ממע"צ בגין ההסכמים. החברה עמדה בהתחייבויותיה ומע"צ העבירה ישירות לבנק, כספים שהחברה הייתה זכאית לקבלם על-פי החשבוניות שהגישה מעת-לעת.

2.        בשנת 1995, זמן ניכר לאחר השלמת העבודות ובטרם תשלום מלוא התמורה בגינן, התקבלו במע"צ צווי-עיקול על כספים שנשארה חייבת לחברה. חרף המחאת זכויות החברה לבנק, הודיעה מע"צ כי היא מחזיקה בכספים עבור החברה, ומכאן ואילך, במשך כשנתיים וחצי, סירבה מע"צ לשלם לבנק את הכספים שהומחו לו. תחילה הודיעה מע"צ, בתשובה לדרישת הבנק להעביר לו את הכספים שהומחו לו, כי היא אינה יודעת דבר על השעבוד, ודרשה להמציא את אגרות החוב. ברם, גם לאחר שהבנק העביר לה את העתקי אגרות החוב ותעודות בדבר רישום השעבודים אצל רשם החברות, סירבה מע"צ להעביר את הכספים שהומחו לבנק. משכך, נידרש הבנק להליכים משפטיים לאכיפת השעבוד, והגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה למנות כונס נכסים מכוח אגרות החוב.

3.        בדיון בבקשה זו, חזרה מע"צ על טענתה כי לא ידעה על השעבוד, ואף חקרה, בחקירה נגדית, את המצהיר מטעם הבנק שהעיד כי למע"צ ניתנה הודעה בכתב ובעל-פה על ההמחאה. בית-המשפט המחוזי (השופטת ורדה אלשיך) קבע, בהחלטה שניתנה בתאריך 19.3.98 (להלן: ההחלטה הראשונה), כי בטענת מע"צ אין כל ממש. נפסק, כי מע"צ ידעה על המחאת הזכות, וכי המחאה זו העבירה את הבעלות על הזכות לבנק. משכך, קיבל בית-המשפט המחוזי את בקשת הבנק ומינה כונס נכסים לאגרות החוב.

           מע"צ, הגם שלא ערערה על ההחלטה הראשונה, המשיכה להחזיק בכספים עד אשר בית-המשפט המחוזי, בהחלטה נפרדת שניתנה בתאריך 11.5.98, הורה לבקשת כונס הנכסים, על העברת הכספים לבנק, וגם אז חלפו מספר שבועות עד לתאריך 7.6.98, שבו הועברו הכספים לבנק בערכם הנומינלי.

           או-אז, ביקש כונס הנכסים לחייב את מע"צ בתשלום ריבית חשב בגין התקופה שבה החזיקה מע"צ בכספי הבנק שלא-כדין. הבקשה התקבלה. בית-המשפט המחוזי מצא, כי אמנם מע"צ החזיקה את הכסף בחשבון עיקולים נפרד ולא נהנתה ממנו, ברם, לבנק נגרם נזק בשל סירובה הבלתי-מוצדק של מע"צ להעביר לידיו את כספים שהיה הוא זכאי להם. משכך, חייב בית-המשפט המחוזי את מע"צ, בתשלום הסכום המבוקש.

4.        בערעור שבפנינו, המופנה כנגד החלטה זו, תוקפת מע"צ, בראש-ובראשונה, את הממצאים העובדתיים שנקבעו בהחלטה הראשונה, ומבקשת לגלגל את האחריות על הבנק שפתח בשלבי אכיפה רק בשלב מאוחר. טענתה המרכזית של מע"צ היא כי היא החזיקה בכסף בתום-לב, על-יסוד צווי-העיקול, וכי היא לא נהנתה ממנו. משכך, אין מקום, לדעתה, לחייבה בתשלום ריבית. לחלופין, טוענת היא כי יש לחייבה בתשלום ריבית רק מיום הגשת בקשת האכיפה.

           בתשובתם לערעור תמכו כונס הנכסים והחברה יתדותיהם בנימוקי החלטותיו של בית-המשפט המחוזי. כן טוענים הם כי ההחלטה הראשונה הפכה לחלוטה וממילא לא ניתן לתקוף אותה. בנוסף, טענת החברה היא כי על-פי ההסכמים, האיחור בתשלום, כשלעצמו, מזכה בריבית חשב גם אם לא הופרו ההסכמים על-ידי מע"צ.

5.        לא מצאתי עילה להתערב בהחלטה הראשונה. לא זו בלבד שהחלטה זו - חלוטה היא, אלא שממצאיה מעוגנים היטב בראיות אובייקטיביות ומסקנות בית-המשפט מתחייבות מממצאים אלה. יש איפוא לדון בערעור מע"צ על-בסיס החלטה זו.

           כאמור, בית-המשפט המחוזי מצא, כי מע"צ החזיקה את הכסף בחשבון נפרד בערכו הנומינלי, מבלי שיישא ריבית או הצמדה, וכן כי מע"צ לא עשתה כל שימוש בכסף. השאלה המתעוררת היא איפוא אם בנסיבות אלה יש לחייב את המדינה בתשלום ריבית על כספים אלה.

6.        ידוע לכול, כי גם לכסף שלא נעשה בו שימוש ישנה עלות אלטרנטיבית - הם דמי השימוש, הריבית הריאלית. בנוסף, בהינתן קיומה של אינפלציה, הכסף הוא נכס מתכלה, שערכו - כוח הקניה שלו - יורד, בגובה הפרשי ההצמדה.

           אלא שכשהמדובר הוא במחזיק כספים מעוקלים, שאינו צד לסכסוך, ושאינו עושה שימוש בכסף, אין לחייבו לטרוח, יתר על המידה, במציאת ההשקעה הטובה ביותר לכספים מעוקלים המוחזקים בידיו, ולהסתכן בכך, שיועלו טענות בדבר תבונת ההשקעה. בהתאם, לאחרונה נפסק, כי ישנה חזקה שבעובדה כי המחזיק עשה שימוש בכסף, אך אם זו נסתרה, מחויב המחזיק - על-פי עקרון תום הלב - להודיע לנתבע על החזקת הכספים "כדי שיוכל לכלכל צעדיו בהתאם". ראו ע"א 6574/99 מדינת ישראל נ' עו"ד קריתי ואח', (טרם פורסם, ניתן ביום 16.2.04), בפסקאות 15-13 לפסק-הדין. כלל דומה, אך המבוסס על עקרונות נזיקיים, מצוי בסעיף 2(ד) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967, הקובע כי "שומר שנודע לו כי עלול להיגרם לנכס נזק שהוא אינו אחראי לו..., ולא הודיע על כך לבעל הנכס תוך זמן סביר או לא נקט אמצעים סבירים להודיע לו, יהא אחראי לאותו נזק במידה שההודעה היתה מאפשרת לבעל הנכס למנוע את הנזק". והשוו שירלי רנר חוק השומרים, תשכ"ז-1967 (תשנ"ח) (להלן: רנר), בע' 182-174.

           אומנם, במקרה שלפנינו, השאלה אם מע"צ הודיעה לבנק על דרך החזקת הכסף על-ידה, לא התבררה, אלא שאין אני נדרשת לכך. שכן, הכספים שבהם החזיקה מע"צ לא היו כספים מעוקלים, אלא כספים שהבנק היה זכאי להם. וכאמור לעיל, ברי, כי הייתה מע"צ חייבת לדעת, אף קודם דרישת הבנק, כי החברה המחתה את זכותה שנים לפני הוצאת צווי-העיקול, והיא אף שילמה כספים לבנק על-יסוד המחאה זו. ממילא, אין ספק כי גם היה על מע"צ לדעת, שאין צווי-העיקול חלים על כספים אלה.

           מע"צ עמדה בסירובה להעביר כספים אלה לאחר שנדרשה לכך על-ידי הבנק, עד כי נזקק הוא לפתוח בהליכי אכיפה, ונדרשו שתי החלטות של בית-המשפט המחוזי כדי להביא אותה לשלם לבנק את כספו. בנסיבות אלה, מע"צ הייתה חייבת לצפות כי החזקתה בכסף, בחשבון שאינו נושא ריבית והצמדה, תגרום נזק לבנק, וכך היה. התנהגות מע"צ הייתה נגועה איפוא ברשלנות. ידוע, כי אף שומר חינם, חב בפיצויים בגין נזק שנגרם, כתוצאה מרשלנותו, לנכס שהופקד בידיו (סעיף 2(א) לחוק השומרים), ולא כל שכן, שהמחזיק שלא כדין בכספי חברו, שאחריותו היא מוחלטת, חב בפיצויים אלה. ראו רנר, שם בע' 168.

           אני מציעה איפוא לדחות את הערעור ולחייב את המדינה בתשלום שכר-טרחת עורך-דין לכל אחד מהמשיבים בסך 25,000 ש"ח.

                                                                                      ש ו פ ט ת (בדימ')

השופט א' א' לוי:

           אני מסכים.